"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי"
״הוֹדוּ לַה' כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״

ברוכים הבאים לעולמו של אהבת הבורא יתברך ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״

שלום לכם יקרים ויקרות 

ברשותכם וברשות שמים הרשו נא לי לומר לכם שהגעתם למקום שכולו אור ואהבה
למקום בו תצאו לחיים ולדרך חדשה שתיקח אתכם לעולמות גבוהים במיוחד 

שם תפגשו את אהבת הבורא השלמה ללא תנאים ומגבלות 

המקום הזה שיעזור לכם לגלות את הנפש הפנימית שלכם שהיא זו שקובעת איך יראה היום, השבוע, החודש, השנה 

והחיים שלך בכללותם

 כולנו הנשמה האחת, כולנו חלק ממנה, כולנו ניצוצות אלוקה ממעל 

 

הספר הקדוש ״תומר דבורה״

סגולה גדולה לכל מי שילמד בספר הקדוש והמיוחד ״תומר דבורה״ לפחות פעם בשבוע
מובטח לו שהוא בן העולם הבא ושינצל מהמחלה הקשה ומכל רעה שיש בעולם ויזכה
לשפע גדול גשמי ורוחני בכל המובנים

רבי משה קוֹרְדוֹבֵירו, הרמ”ק

(ה’רפ”ב – כ”ג בתמוז ה’ש”ל)

האר"י הקדוש כינה אותו "מורי ורבי
רבי משה קורדובירו נולד בשנת ה'רפ"ב (1522) לאביו רבי יעקב
מקום לידתו אינו ידוע, אך שם משפחתו מעיד על כך שמוצא משפחתו מהעיר קורדובה שבספרד
הוא גדל וגר בצפת, למד תלמוד והלכה אצל רבי יוסף קארו (בעל שולחן ערוך)
והוסמך לדיינות על ידי רבי יעקב בירב. רבי משה קורדובירו נישא לאחותו של המקובל רבי שלמה אלקבץ, ובגיל עשרים החל בלימוד אצל גיסו לאחר מספר שנים החל לשמש כראש ישיבה בצפת. בין תלמידיו נמנו גדולי ובהם המקובלים רבי חיים ויטאל, לימים עורך כתבי האר"י, ורבי אליהו די וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה".כאשר הגיע האר"י הקדוש לצפת, הוא למד קבלה אצל הרמ"ק
הרמ״ק נפתר בעתיו של נחש הכוונה שעזב את העולם ללא שום חטא מאז החטא הקדמוני. הגמרא אומרת שארבעה צדיקים נפתרו בעתיו של נחש
עתיו - בארמית פרוש: עצה - בעצתו של נחש בגלל חטא הנחש בגן עדן שכלל הנשמות נושאים בחטא הקדמוני

אמר האר״י הקדוש על הרמ״ק שהוא הגיע לשלמות קודש ולא נפתר אלא בעתיו של נחש. לאחר פטירתו של הרמ"ק, נחשב האר"י ליורשו הרוחני וממשיך דרכו, אם כי שיטתם בקבלה אינה דומה. הרמ״ק הביא את תורתו מעולם התוהו שהוא העולם הרוחני במדרגת הכתר. תורתו של האר״י נוגעת בעולם התיקון

לפני שנקדים בלימוד מנסיוני האישי חשוב לי לומר שבזכות הרצון וההתמדה בלימוד סודות הקבלה ותורתו של הרמ״ק, באם נרגיל את עצמנו לחיות על פי דרכו כל אחד ואחת מאיתנו כפי יכולתו ורצונו נזכה לראות השגחות מעל הטבע ושפע בבריאות איתנה בנפש ובגוף, בפרנסה, בזוגיות, בשלום בית, בחברה, בלימוד התורה אהבת הבורא ובכל דבר ועניין שנפגש בו במהלך החיים
 
:דבר גמרא קצר
סוגיית הירושלמי – תלמוד ירושלמי שבת יד, ד

 

לפי סוגיה זאת אנו רואים שמיתת האדם נגרמת בעיקר בגלל סיבות חיצוניות

ישנם דברים שהם פוגעים חיצונית, אולם אדם יכול להישמר מהם

ראשית הירושלמי מביא את שיטת רב ש-99 אחוזים מתים בגלל עין הרע וכמו כן מובא שעין הרע נמצא רק בבבל. בארץ ישראל לא חששו מעין הרע. אמנם ישנם הרבה דברים משותפים, הסיבה המרכזית דעת חכמים היא ש-99 אחוזים מתים מפשיעה 

קרבן העדה מסביר – פשיעה 

(שאינן נזהרים מקור ומחום וריבוי המאכלות המשקה, המשגלות והכעס ודומיהן) לאחר מכן מובא הדעה שהסיבה היא הרעיון – שכל החלאים תלויים בהרהורים רעים כפחד האויב וכיוצא מהניזקין שלא יצאו ממנו עד מותו ולאחר מכן זה 

יצר הרע שראשו מתוק 
(וסופו מר)

פרוש: חלי לשון מתיקות, תחילתו מתוק וסופו מר. הכוונה היא שהאדם נסחף למחוזות לא טובים בגלל תאווה מיותרת. הרעיון העולה מכל המאמרים הללו שהאדם נפתר בדרך כלל בגלל התנהגות לא ראויה

הרע בא על האדם בגלל חוסר אחריות שלו 

אפשר להגיד אדם שלא שומר על הבריאות שלו מקצר את חייו זה נחשב כמו התאבדות כי שניהם שקולים לקיצור החיים

אני מקדים לספר לכם על הגמרא הזאת כדי להבהיר לכם עד כמה הכול התחיל מבראשית. ממחשבה תחילה שהיא מחשבת הבורא יתברך בוא נברא העולם ואיתו אנחנו בני האדם במחשבת החכמה העליונה שהיא מחשבה מדויקת המרכיבה בתוך עצמה הוראות מדויקות לפיהן אנחנו צריכים להתקיים בעולמנו

שנאמר ״מה רבו מעשייך השם כולם בחכמה עשית״
חשוב מאד להבין שהמרכיב העקרי שמניע אותנו ואת החושים הפנימיים שלנו היא הנשמה הפנימית שמקרינה ומשקפת לנו את הכול מפנימיות האדם כלפי חוץ ככתוב ״נשמרתם מאוד לנפשותיכם״ כי מצווה עלינו לשמור על הנשמה שלנו בתוך הגוף לכן תזונה בריאה הבנויה מהחי והצומח שברא לנו הבורא במחשבה העליונה מאד חשובה  לקיום הגוף שהוא המשכן של הנשמה האלוקית

הכלים החשובים לקיום הגוף לאריכות ימים ושנים הם: אכילה בריאה, איכות המזון, כמות המזון, ניקוי הגוף (צום) מאמץ גופני, היגיינה, רוגע נפשי 

הימנעות מהרגלים מיותרים: מתוק, עישון, אלכוהול, כעסים, לחצים

נולדנו לעולם אל תוך גוף שנברא באופן מושלם ומדויק בוא תהיה לנו את היכולת לשלוט עליו עד לרמת התא, החשוב הוא להאמין בו, להכיר אותו, להבין אותו וליישם

!!!פה הכל מתחיל

——————————————————————————–

דוגמא: ניקח מטוס שרובנו מכירים ומאד שמחים להיות בו. לפחות 90 אחוזים מאיתנו לא חושבים לרגע בזמן טיסה בגובה של 10 ק״מ בין שמים לארץ על המכונה המופלאה הזאת ששוקלת 560 טונות ומורכבת עם למעלה ממיליון חלקים דוממים שנוצרו מהטבע שהמחשבה העליונה יצרה לנו בידיעה על העתיד שבא לפנינו עוד מימים ימימה בו העולם היה רק אדמה ומים 

והחומר המניע אותנו באוויר  דלק מטוסים שמנים חשמל וכו׳

————————-

הגוף שלנו זה אותה המכונה רק שהיא בהרבה יותר מתוחכמת ומורכבת עם מיליארדי תאים שיודעים לתקשר אחד עם השני באופן מושלם ומדויק שעל ידי ההבנה הפשוטה איך לקיים את המכונה הזאת היא תהיה מוכנה למסע של מעל ל-100 שנים
לתיקון הנשמה העליונה ולזכות בחיי העולם הזה וחיי העולם הבא בע״ה יתברך
???מה אנחנו צריכים לדעת כדי לשפר את איכות החיים שלנו

והחומר המניע את הגוף שלנו 

חלבונים, שומנים, מינרלים, פחמימות, ויטמינים פעילות גופנית שינה וכו׳
.אלו חומרי הגלם ופעולות פיזיות שגופנו זקוק להם לקיום
 
אנחנו רוצים להצליח, אנחנו רוצים להפסיק הרגלים לא טובים, אנחנו רוצים לראות שיפור באיכות החיים, אנחנו רוצים וזה לא עובד 
 
פה מתחיל עניין שיש רצון וכוח עליון גדול שמגיע ״נשמה״ והכוח הזה מתחיל להראות לנו רק שאנחנו פועלים מתוכו על ידי הידיעה שבעצם בעיה שקיימת בתוכנו איתה קשה לנו מאד להתמודד, אותה הבעיה היא מתנה גדולה מאד שקיבלנו מבורא עולם. מתנה שעטופה בבעיה (גוף גשמי) שבסופה נגלה שהמתנה הזו נקראת הצלחה 
וזה קיים בכל דבר בחיים שלנו
 
 והחומר המניע את הנשמה שבתוכנו
תורה מצוות ומעשים טובים 
 

גוף גשמי = לבעיה   נשמה = לאמונה  

בעיה + אמונה = הצלחה 

סדר מדרגות – נפש – רוח – נשמה – חיה – יחידה
———————————————————————-
 


לפני תחילת הלימוד יש לומר את סוד הפסוקים שהן י״ג מידות הרחמים לפתוח שערי שמים ולהוריד שפע רוחני ממדרגת הכתר בעולם האצילות לעולם העשייה במדרגת הנפש-גוף

י״ג מידות הרחמים
א. מִי אֵל כָּמוֹךָ
ב. נֹשֵׂא עָו‍ֹן
ג. וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע
ד. לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ
ה. לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ
ו. כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא
ז. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ
ח. יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ
ט. וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם
י. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב
יא. חֶסֶד לְאַבְרָהָם
יב. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ
יג. מִימֵי קֶדֶם

פֶרק ראׁשֹון

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת

שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י”ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים 

(מיכה ז, יח)

מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ – נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ – וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע -לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ – לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ – כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא – יָשׁ֣וּב יְרַחֲמֵ֔נוּ – יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺנֹתֵ֑ינוּ – וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם -תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב – חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם – אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י”ג מִדּוֹת אֵלּוּ

וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י”ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ


הָא' - מִי אֵל כָּמוֹךָ

מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו (חס ושלום) שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה

הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל

:ביאור המידה

האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה. צלם ודמות דמות אדם לעולם אינה יכולה להיות דומה לבוראו אלא אם יעמוד ב- י״ג – 13 מידות שהן פעולות הכתר (הנהגות) של הבורא אשר יש ביחידי סגולה כוח להדמות לבורא 13- גימטריה ״אחד״ השם אדם הוא שם מקביל לקב״ה שם במילוי

לבושי הנשמה – מחשבה – הרהור – דיבור – מעשה

האדם ביסודו נחשב במדרגת יחידה וניתן אך ורק לעם היהודי להיות לאחד

משם בא העניין לאחדות ישראל דבר שאינו ניתן לגויים אנחנו צריכים להדמות למהות העליונה ביותר שאין לה גוף ואין לה צורה והיא הינה צלם אלוקים. המחשבה של ה׳ על פיה הוא יצר את הבריאה ותכנן את הבריאה כרצונו

צלם – הצורה של בורא את העולם

דמות – התכונות האלוקיות -המידות שהן המהות

אומר הרמ״ק שהאדם נקרא מלשון אדמה, מעפר באנו ולעפר נשוב ומלשון אדמה לעליון שבכדי להיות דומה לעליון ראוי לו לאדם לדעת את פעולות מדרגת הכתר

בגופו הפיזי של האדם נמצאים רמזים לבריאה כמו בצורתו כדוגמא: לעשר אצבעות ידיים ורגלים עשר הספירות – עשרת הדיברות – עשרה למניין – עשר מכות – עשר מאמרות לבריאת העולם וכו׳

כך שבכוחם של עשרה יהודים לשרוף מלאך חבלה רק היותם יחד

לכך דואגים לעשרה יהודים במניין הקב״ה אינו יכול לעמוד מול עם ישראל כאחד כמקרה שעם ישראל חצו את ים סוף ועשו עבודה זרה הם האמינו ועבדו את עגל הזהב וגם לקחו מהמן שנתן להם הבורא ונתנו לעגל ה׳ ראה את העבודה הזרה וסבל

כל זה עוד בזמן שה׳ נותן למשה את הלוחות הברית ובו בזמן ה׳ ממשיך וסובל את העלבון המטרה שלנו בי״ג המידות להשלים את התכונות שהם המהות האלוקית ועל כך המידה הראשונה

מי אל כמוך נאמר מלך נעלב

לה׳ יכולת לספוג ולסבול את העברות שלנו הרי אין דבר נסתר מהשגחתו והוא יודע הכל

בכל רגע חי האדם מהשפע האלוקי גם אם אדם יחטא הבורא יתן לו שפע והוא לא מונע ממנו כלום וממשיך להרעיף עליו שפע ללא הפסקה. למרות שיש לו יכולות להמית אותו באלפית שניה והבורא עושה להפך, הוא רק עושה עם האדם חסדים אין סופיים עד אשר יחזור בתשובה

ה׳ סלחן ורחמן במידה אין סופית כפי שעשה לירבעם בן נבט שהיה מלך ושלט על ישראל במשך 40 שנים לא רצה שעם ישראל יקריב קורבנות בבית המקדש כי הוא פחד שיעזבו אותו

הוא בנה מקומות וזבחים ששם עם ישראל יקריבו קורבנות וזה היה אסור ככתוב ה׳ שלח את איש האלוקים שהיה הנביא עידו ״אמר הנביא מזבח מזבח אחד על זה שבבית אל ואחד על זה שבבית דן״

הנביא עידו ביקש מירבעם שפסיק את הפעולה אחרת יישרף במזבח. ירבעם שלח את ידו וביקש שיתפסו את הנביא עידו כי הוא לא אהב את דעתו ומיד אלוקים יבש את ידיו ורגליו של ירבעם שאינו יכל להשיבם אליו חזרה. המזבח נקרע ונשבר. אז ביקש ירבעם מחילה מבורא עולם וה׳ סלח לו והשיב לו את ידיו ורגליו עוד בזמן החטא לכן נקרא מלך עלוב סובל עלבון דבר שלא יכילהו רעיון כך נאמר ע״י מלאכי השרת ה׳ סובל מלשון סובלנות ה׳ סבל – סוחב על גבו את העוונות של עם ישראל עד אשר נתקן. כך אין לאסוף טובה שעשינו מאף אדם וזו המידה הראשונה של הבורא מידת הסובלנות כי לעולם אין לדעת מהיכן תבוא הישועה. שאדם אמור לקבל שפע מהשמים מקבל באותו הזמן גזרות ואם האדם יעמוד בכעס יקבל הכל בשפע אך אם ייפול במידת בכעס ייגזל ממנו אושרו הכעסן קוצר רק חרטות – מענה רך ישיב חמאה

הגמרא אומרת הקב״ה אוהב אדם שאינו כועס ואין אדם יטיל אימה יתרה בתוך בביתו האישה והילדים והמשפחה יתנו כבוד ראוי לא מתוך אימה אלא מאהבה שלמה. לעולם דברינו יהיו בנחת וברוגע. הכעס השקט הוא סוד הגדול למרות שהאדם שומע בזיונות ואחד האינסטינקטים הנורמטיביים הוא להגיב, החזק צריך לסבול עלבון עד כדי אדם שפגע בו יהיה הוא ראשון לפתור את הבעיה ויהיה הראשון שמשמח אותו זו המידה של בורא עולם אדם שאוחז באמונה יכול להתגבר על כל כעס ואדם שהוא כועס נמדד בפגם באמונה בכל דרגה או מעמד שיהיה האדם יישאר בסובלנות כפי שבורא עולם סובל את חטאינו לעולם

כל הכועס נאמר שכל מיני גהינום שולטים בו ומעולם אדם לא יתחרט על דבר שלא נאמר מפיו בכעס!

הַב' - נוֹשֵׂא עָוֹן

וַהֲרֵי זֶה גָּדוֹל מֵהַקֹּדֶם שֶׁהֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה הָאָדָם עָוֹן שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מַשְׁחִית כְּדִתְנַן הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת קֹנֶה לוֹ קָטֵגוֹר אֶחָד וַהֲרֵי אוֹתוֹ קַטֵּגוֹר עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר פְּלוֹנִי עֲשָׂאַנִי, וְאֵין בְּרִיָּה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּשִׁפְעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲרֵי הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עוֹמֵד לְפָנָיו וּבַמֶּה מִתְקַיֵּם, הַדִּין נוֹתֵן שֶּׁיֹּאמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי זָן מַשְׁחִיתִים יֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ וְיִתְפַּרְנֵס מִמֶּנּוּ וְהָיָה הַמַּשְׁחִית יוֹרֵד מִיַּד וְנוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ אוֹ כוֹרְתוֹ אוֹ נֶעֱנַשׁ עָלָיו כְּפִי עָנְשׁוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַמַּשְׁחִית הַהוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה כֵן אֶלָּא נוֹשֵׂא וְסוֹבֵל הֶעָוֹן וּכְמוֹ שֶׁהוּא זָן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ זָן וּמְפַרְנֵס הַמַּשְׁחִית הַזֶּה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים, אוֹ שֶׁיָּשׁוּב הַחוֹטֵא בִּתְשׁוּבָה וִיכַלֵּהוּ וִיבַטְּלֵהוּ בְּסִגֻּפָיו, אוֹ יְבַטְּלֵהוּ שׁוֹפֵט צֶדֶק בְּיִסּוּרִים וּמִיתָה, אוֹ יֵלֵךְ בַּגֵּיהִנֹּם וְשָׁם יִפְרַע חוֹבוֹ. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר קַיִן: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא", וּפֵרְשׁוּ חֲזַ"ל: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אַתָּה סוֹבֵל, יִרְצֶה: זָן וּמְפַרְנֵס, וַעֲוֹנִי כָבֵד שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ? פֵּרוּשׁ: לְפַרְנְסוֹ עַד שֶׁאָשׁוּב וַאֲתַקֵּן. אִם כֵּן הֲרֵי זֶה מִדַּת סַבְלָנוּת גְּדוֹלָה, שֶׁיָּזוּן וּמְפַרְנֵס בְּרִיָּה רָעָה שֶׁבָּרָא הַחוֹטֵא עַד שֶׁיָּשׁוּב יִלְמֹד הָאָדָם כַּמָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סַבְלָן לִסְבֹּל עֹל חֲבֵרוֹ וְרָעוֹתָיו שֶׁהֵרִיעַ עַד שִׁעוּר כָּזֶה שֶׁעֲדַיִן רָעָתוֹ קַיֶּמֶת, שֶׁחָטָא נֶגְדּוֹ וְהוּא יִסְבֹּל עַד יְתַקֵּן חֲבֵרוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּתְבַּטֵּל מֵאֵלָיו וְכַיּוֹצֵא​

כשאדם קם בבוקר חשוב מאד לזכור ב-13 שניות הראשונות שיש בריאה לעולם ויפקיד את אבריו בידי הבורא במחשבה שכל פעולה שיעשה במהלך היום תהיה בהשגחתו של בורא עולם בכל דרכיו ומעשיו לפני שיאמר מודה אני מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך מצוות צריכות כוונה

:הגמרא אומרת

לעתיד לבוא יהיו המצוות בטלות. המצוות צריכות לקחת אותנו למקום מסוים וברגע שאנושות תגיע לדרגה מוסרית אז לא תהיה סיבה לקחת על עצמנו עול שהכל מתוקן, הקב״ה לא הביא עונשים לעולם. המשחית עצמו שנוצר מעברה מביא את העונשים איתו. הקטגור ניגש לבורא ומתלונן שפלוני ברא אותו ועל פניו היה הקב״ה היה אמור לשלוח את המשחית לפלוני שיפתור את הבעיה עצמו הרי הוא מלאך משחית ויש בו כוחות עליונים אך הוא לא עושה כך חס וחלילה אם היה הקב״ה היה נותן אישור יכל היה לקרות שלושה דברים, תלוי בגודל העברה

א. או שהמשחית היה יורד ולוקח את נשמתו או כרת בגוף

המשחית כורת את הגוף ואז האדם היה מסיים את חייו בגיל צעיר אבל אחד שהיה עושה עברות וממשיך את חייו היה מקבל כרת לנשמה הבן אדם קשור לבורא ב-613 תרי״ג מצוות

אם אדם עובר על כל המצוות מקבל כרת לנשמה כל עברה עושה פעולה מעשית ממש כל מה שאני עושה כנגד הרצון האלוקי אני יוצר כח רע. וה׳ רחום וחנון מחפר עוון ולא ישחיט וירבה להשיב אפו ולא יאיר כל חמאתו

ב. היה נענש עליו כפי עונשו מידה כנגד מידה אם אדם קיבל מכה במקום מסוים הוא יבין מיד שהעברה שעשה מידה כנגד מידה בכל דבר בעולם קיים האלוקות ובכך הקב״ה מפרנס את המזיק הקב״ה ברא את התשובה לפני הבריאה

אין דבר העומד בפני התשובה א. וידוי ב. חרטה ג. קבלה לעתיד

רק שאדם מגיע לתשובה וקרבה לה׳ מרצון פנימי יקבל שכר כולל שכל העברות

יהפכו למצוות במקרה שאדם פגע בחברו חייב יהיה לקבל את את מחילתו של האדם אחרת לא יבטל את העברה גם בורא עולם אינו יכול להתערב בכל שבין אדם לחברו

:כתוב מסכת עבודה זרה

רבי אלעזר בן דורדיה היה עובר על כל העברות האפשריות והיתה עינו בכל אישה. היה יום אחד נוסע רחוק לפגוש אישה מקולקלת תוך כדי היא התעניינה מהיכן הגעת? ענה לך כך וכך שאלה אותו בפליאה בשביל זה אתה מבזבז משכורת שעד כאן הוא הגיע בשביל זה היא החליטה לעשות לו שעור מוסר והוא שלרגע נלחץ ברח החוצה ובכה לקב״ה שימחל לו עוצמת זעקתו היתה גדולה עד שבת קול יצאה מהשמים ואמרה לו אשרייך רבי אלעזר בן דורדיה אתה מוזמן לעולם הבא. מכך יש אצל הקב״ה מקום לתשובה בכל עברה לקיחת ייסורים על עצמך בעבר על כל עברה היום צמים והיום ייסורים הם

אם גירד לך מעקיצת יתוש ולא גירדת נחשב לו ייסורים

אדם עיצבן אותך ולא הגבת נחשב לו ייסורים

אדם אכל והשאיר את הסיומות ולא אכל נחשב לו ייסורים

הקב״ה אומר אדם נושא עוון ועובר על פשע

א. אם לא חוזר בתשובה

למשל עבר אדם על מצוות עשה ואינו זז משם למשל לא בירך ברכת המזון או לא מניח תפילין והחליט ללמוד מחדש מאפסים לו

ב. אדם עבר על מצוות לא תעשה למשל אכל לא כשר

חייב לעשות תשובה – שיעבור עליו יום כיפור – ואז מחלו לו

ג. אדם שעבר מיתות וכריתות

דין חילול שבת חייב לעשות תשובה – ייסורים – יום כיפור

ד. חילול השם

גנב קילל ועשה עברות קשות וכו׳

חייב לחשובה בתשובה – יום כיפור – ייסורים מיטה – או ילך בגיהינום ושם יפרע את חובו. ברגע שפרע את חובו בגיהינום שם האדם מצטער וחובה את הסבל שעשה לאנשים אחרים לאחר מכן יש אפשרות לתקן בשנית קין מבקש מהבורא לנשוא את עונשו ויפרנס את המשחית עוד קצת עד שישוב

ויתקן את העוון. בכך אם חבר, אישה או בעל חטא איתך ופגע בך תמחל לו ותדע לקבל באהבה הכל בכדי שהמלאך שמקטרג הרי רוצה שתגיב בכעס כ אין ביכולתו לעשות כלום בזמן שהשם מפרנס אותו

הַג'- וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע

זוֹ מִדָּה גְּדוֹלָה שֶׁהֲרֵי אֵין הַמְּחִילָה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ אֶלָּא עַל יָדוֹ מַמָּשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִכְתִיב (תהלים קל, ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה וְגוֹ' וּמַה הִיא הַסְּלִיחָה שֶׁהוּא רוֹחֵץ הֶעָוֹן כְּדִכְתִיב (ישעיה ד, ד) אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְגוֹ׳ וְכֵן כְּתִיב (יחזקאל לו, כה) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וְגוֹ' וְהָיִינוּ וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע שׁוֹלֵחַ מֵימֵי רְחִיצָה וְעוֹבֵד וְרוֹחֵץ הַפֶּשַׁע וְהִנֵּה מַמָּשׁ כִּדְמוּת זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת הָאָדָם שֶׁלֹּא יֹאמַר וְכִי אֲנִי מְתַקֵּן מַה שֶׁפְּלוֹנִי חָטָא אוֹ הִשְׁחִית, לֹא יֹאמַר כָּךְ שֶׁהֲרֵי הָאָדָם חֹטֵא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ מְתַקֵּן אֶת מְעֻוָּת וְרוֹחֵץ צֹאַת עֲוֹנוֹ

וּמִכָּאן יִתְבַּיֵּשׁ הָאָדָם לָשׁוּב לַחֲטֹא שֶׁהֲרֵי הַמֶּלֶךְ בְּעַצְמוֹ רוֹחֵץ לִכְלוּךְ בְּגָדָיו

יש לנו את הנטיה לחטוא משהוא ברגשות שלנו במחשבה שלנו שהם לא נקיים והקב״ה רוחץ את החטא מאיתנו
הקב״ה שלא ע״י שליח מתקן את החטא
ה׳ בעצמו רוחץ את החטא ולא ילמד או יעניש אותך שתכפר על החטא
 בגלל שהקב״ה עצמו יודע שהאדם אם יתבייש לא יחזור על מעשיו

הַד' - לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ

הִנֵּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִם יִשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ זֶה לוֹמַר מַה אֶעֱשֶׂה לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם קְרוֹבָי שְׁאֵר בָּשָׂר יֵשׁ לִי עִמָּהֶם שֶׁהֵם בַּת זוּג לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקוֹרֵא לָהּ בִּתִּי, אֲחוֹתִי, אִמִּי. כְּדְפֵרְשׁוּ ז"ל וּכְתִיב יִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ מַמָּשׁ קֻרְבָה יֵשׁ לוֹ עִמָּהֶם וּבָנָיו הֵם. וְהַיְנוּ לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לָשׁוֹן שְׁאֵר בָּשָׂר וְסוֹף סוֹף הֵם נַחֲלָתוֹ. וּמַה אֹמַר, אִם אַעֲנִישֵׁם הֲרֵי הַכְּאֵב עָלַי כְּדִכְתִיב (יְשַׁעְיָה סג, ט) בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר. כְּתִיב בְּ'אַלֶף' לוֹמַר שֶׁצַּעֲרָם מַגִּיעַ לְפֶלֶא הָעֶלְיוֹן וְכָל שֶׁכֵּן לְדוּ פַּרְצוּפִין שֶׁבָּהֶן עִיקָר הַהַנְהָגָה וְקָרֵינַן בְּ'וָאו' לוֹ צָר. וּכְתִיב (שֹׁפְטִים י, טז): "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל" לְפִי שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל צַעֲרָם וּקְלוֹנָם מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ כָּךְ הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל הֵם שְׁאֵר בָּשָׂר אֵלּוּ עִם אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת כְּלוּלוֹת יַחַד יֵשׁ בָּזֶה חֵלֶק זֶה וּבָזֶה חֵלֶק זֶה, וּלְכָךְ אֵינוֹ דּוֹמֶה מְרֻבִּים הָעוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת וְכ"ז מִפְּנֵי כְּלָלוּתָם, וּלְכָךְ פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַנִּמְנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו מְקַבֵּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם, מֵאָה מַמָּשׁ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲשָׂרָה הֵם כְּלוּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ הֲרֵי הֵם עֲשָׂרָה פְּעָמִים עֲשָׂרָה מֵאָה וְכָל אֶחָד מֵהֶם כָּלוּל מִמֵּאָה אִם כֵּן אֲפִלּוּ יָבוֹאוּ מֵאָה הוּא יֵשׁ לוֹ שְׂכַר מֵאָה, וְכֵן מִטַּעַם זֶה יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה מִפְּנֵי שֶׁמַּמָּשׁ יֵשׁ בְּכָל אֶחָד חֵלֶק אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ וּכְשֶׁחוֹטֵא הָאֶחָד פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ וּפוֹגֵם חֵלֶק אֲשֶׁר לַחֲבֵרוֹ בּוֹ, נִמְצָא מִצַּד הַחֵלֶק הַהוּא חֲבֵרוֹ עָרֵב עָלָיו

אִם כֵּן הֵם שְׁאֵר זֶה עִם זֶה וּלְכָךְ רָאוּי לְאָדָם לִהְיוֹתוֹ חָפֵץ בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעֵינוֹ טוֹבָה עַל טוֹבַת חֲבֵרוֹ וּכְבוֹדוֹ יִהְיֶה חָבִיב עָלָיו כְּשֶׁלּוֹ שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא מַמָּשׁ, וּמִטַּעַם זֶה נִצְטַוִּינוּ (וַיִּקְרָא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וְרָאוּי שֶׁיִּרְצֶה בְּכַשְׁרוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ כְּלָל וְלֹא יִרְצֶה בוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּגְנוּתֵנוּ וְלֹא בְּצַעַרֵנוּ מִטַּעַם הַקֻּרְבָה, אַף הוּא לֹא יִרְצֶה בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְלֹא בְּצַעֲרוֹ וְלֹא בְּקִלְקוּלוֹ וְיֵרַע לוֹ מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ הוּא מַמָּשׁ הָיָה שָׁרוּי בְּאוֹתוֹ צַעַר אוֹ בְּאוֹתוֹ טוֹבָה

הַה' – לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ

זוֹ מִדָּה אַחֶרֶת שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁהָאָדָם מַחֲזִיק בְּחֵטְא, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיק אַף, וְאִם מַחֲזִיק לֹא לָעַד אֶלָּא יְבַטֵּל כַּעֲסוֹ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יָשׁוּב הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהֶחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְהֵם הָיוּ עוֹבְדִים עֲגָלִים וְרִחֵם עֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁבוּ אִם כֵּן לָמָּה רִחֵם, בִּשְׁבִיל מִדָּה זוֹ שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ אַדְּרַבָּא מַחְלִישׁ אַפּוֹ עִם הֱיוֹת שֶׁעֲדַיִן הַחֵטְא קַיָּם אֵינוֹ מַעֲנִישׁ אֶלָּא מְצַפֶּה וּמְרַחֵם אוּלַי יָשׁוּבוּ, וְהַיְנוּ כִּי לֹא לָנֶצַח אָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם אֶטּוֹר אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג בְּרַכּוֹת וּבַקָּשׁוֹת הַכֹּל לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל

וְזוֹ מִדָּה רְאוּיָה לְאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ עַל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ שֶׁהוּא רַשַּׁאי לְהוֹכִיחַ בְּיִסּוּרִים אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ אֶת בָּנָיו וְהֵם מִתְיַסְּרִים לֹא מִפְּנֵי זֶה יַרְבֶּה תּוֹכַחְתּוֹ וְלֹא יַחֲזִיק כַּעֲסוֹ אֲפִלּוּ שֶּׁכָּעַס אֶלָּא יְבַטְּלֶנּוּ וְלֹא יַחֲזִיק לָעַד אַפּוֹ, גַם אִם אַף הוּא הַמֻּתָּר לָאָדָם כְּעֵין שֶׁפֵּרְשׁוּ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ וְגוֹ' וּפֵרְשׁוּ מַה הִיא הַשִּׂנְאָה הַזֹּאת שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרָה וְהוּא יָחִיד אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד וְשֹׂנֵא אוֹתוֹ עַל דְּבַר עֲבֵרָה וַאֲפִלּוּ הָכִי אָמְרָה תּוֹרָה עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ שְׁבוֹק יָת דִּבְלִבָּךְ אֶלָּא מִצְוָה לְקָרֵב אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה אוּלַי יוֹעִיל בְּדֶרֶךְ זוֹ וְהַיְנוּ מַמָּשׁ מִדָּה זוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ

הו' – כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא

הֲלֹא כְּבָר פֵּרַשְׁנוּ בִּמְקוֹמוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּהֵיכָל יָדוּעַ מַלְאָכִים מְמֻנִּים לְקַבֵּל גְּמִילוּת חֶסֶד שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת עַל יִשְׂרָאֵל, מִיַּד אֹתָם הַמַּלְאָכִים מַרְאִים הַחֶסֶד הַהוּא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָפֵץ בְּחֶסֶד, וְעִם הֱיוֹת שֶׁהֵם חַיָּבִים אִם הֵם גּוֹמְלִים חֶסֶד זֶה לָזֶה – מְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וּכְמוֹ שֶׁהָיָה בִּזְמַן הַחֻרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר לְגַבְרִיאֵל (יְחֶזְקֵאל י, ב) בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל וְגוֹ' כִּי הוּא שַׂר הַדִּין וְהַגְּבוּרָה וְנָתַן לוֹ רְשׁוּת לְקַבֵּל כֹּחוֹת הַדִּין בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל מִתַּחַת לַכְּרוּבִים מֵאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ דְּהַיְנוּ דִּין גְּבוּרַת הַמַּלְכוּת וְהָיָה הַדִּין מִתְחַזֵּק עַד שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת הַכֹּל לְקַעֲקֵעַ בֵּיצָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁנִּתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וּכְתִיב (שם, ח) וַיֵּרָא לַכְּרוּבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם וְהַיְּנוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל הֵם גּוֹמְלִים חֲסָדִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְאַף אִם הֵם חַיָּבִים נִצּוֹלוּ וְהָיָה לָהֶם שְׁאֵרִית. וְהַטַּעַם מִפְּנֵי מִדָּה זוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא רוֹצֶה בְּמַה שֶׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְלִים חֶסֶד וְאוֹתוֹ צַד מַזְכִּיר לָהֶם עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים בְּצַד אַחֵר

אִם כֵּן בְּסֵדֶר זוֹ רָאוּי לְאָדָם לְהִתְנַהֵג אַף אִם רָאָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לוֹ רַע וּמַכְעִיסוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ צַד טוֹבָה שֶׁמֵּטִיב לַאֲחֵרִים אוֹ מִדָּה טוֹבָה שֶׁמִּתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה יַסְפִּיק לוֹ צַד זֶה לְבַטֵּל כַּעֲסוֹ מֵעָלָיו וְיֵרָצֶה לִבּוֹ עִמּוֹ וְיַחְפֹּץ חֶסֶד וְיֹאמַר דַּי לִי בְּטוֹבָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֶׁכֵּן בְּאִשְׁתּוֹ כִּדְפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת סג, א) דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַּדְלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא, כָּךְ יֹאמַר עַל כָּל אָדָם דֵּי לִי בְּטוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁעָשָׂה לִי אוֹ שֶׁעָשָׂה עִם פְּלוֹנִי אוֹ מִדָּה טוֹבָה פְּלוֹנִית שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִהְיֶה חָפֵץ חֶסֶד

הַז' – יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ

הִנֵּה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם שֶׁאִם הִכְעִיסוֹ חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְרַצֶּה עִמּוֹ מִתְרַצֶּה מְעַט לֹא כְּאַהֲבָה הַקּוֹדֶמֶת. אֲבָל אִם חָטָא אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַעֲלָתוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַיְּנוּ (בְּרָכוֹת לד:) "בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמוֹד". וְהַטַּעַם כִּדְפֵרְשׁוּ בְּפֶרֶק הַבּוֹנֶה (לְפָנֵינוּ הוּא במְנָחוֹת כט:) בְּעִנְיַן ה לָמָּה הִיא עֲשׂוּיָה כְּאַכְסַדְרָא שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ יֵצֵא, פֵּרוּשׁ הָעוֹלָם נִבְרָא בְּה' וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָעוֹלָם פָּתוּחַ לְצַד הָרַע וְהַחֵטְא לִרְוָחָה אֵין צַד שֶׁאֵין חֹמֶר וְיֵצֶר הָרַע וּפְגָם כְּמִין אַכְסַדְרָא, אֵינוֹ בַּעַל גְּדָרִים אֶלָּא פִּרְצָה גְּדוֹלָה פְּרוּצָה לְצַד הָרַע לְצַד מַטָּה כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ כַּמָּה פְּתָחִין לוֹ לֹא יִפְנֶה לְצַד שֶׁלֹּא יִמְצָא צַד חֵטְא וְעָוֹן לִכָּנֵס אֶל הַחִצוֹנִים, וְהִיא פְתוּחָה מִלְּמַעְלָה שֶׁאִם יָשֻׁב יְקַבְּלוּהוּ. וְהִקְשׁוּ וּלְהַדְּרוּהוּ בְּהַאי, לֹא מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא, רָצוּ בָּזֶה שֶׁהַשָּׁב בִּתְשׁוּבָה לֹא יַסְפִּיק לוֹ שֶׁיִּהְיֶה נִגְדָר בֶּעָוֹן כְּגֶדֶר הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ גָּדֵר מְעַט יַסְפִּיק אֲלֵיהֶם אָמְנָם הַחוֹטֵא שֶׁחָטָא וְשָׁב לֹא יַסְפִּיק לוֹ גָּדֵר מְעַט אֶלָּא צָרִיךְ לְהַגְדִּיר עַצְמוֹ כַּמָּה גְּדָרִים קָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֹתוֹ הַגָּדֵר הַמְעַט כְּבַר נִפְרָץ פַּעַם אַחַת אִם יִתְקָרֵב שָׁם בְּקַל יְפַתֵּהוּ יִצְרוֹ אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד, וְלָזֶה לֹא יִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח הָאַכְסַדְרָה שֶׁהַפִּרְצָה שָׁם אֶלָּא יִתְעַלֶּה וְיִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח צַר וְיַעֲשֶׂה כַּמָּה צָרוֹת וְסִגּוּפִים לְעַצְמוֹ וְיִסְתֹּם הַפְּרָצוֹת וּמִטַּעַם זֶה בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים וְכוּ' מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הַצַּדִּיקִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עִם הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא נִצְטַעֲרוּ וְעָלוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הָעֶלְיוֹן וְסִגְּפוּ עַצְמָן וְנִבְדְּלוּ מִן הַחֵטְא יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַצַּדִּיקִים לְכָךְ עָלוּ וְעָמְדוּ בְּמַדְרֵגָה ה' הֵיכָל חֲמִישִׁי שֶׁבְּגַן עֵדֶן דְּהַיְנוּ גַּג הַהֵ"א וְצַדִּיקִים בְּפֶתַח הַהֵ"א בִּכְנִיסַת הָאַכְסַדְרָא וְלָזֶה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה דְּהַיְנוּ תָּשׁוּב ה' אֶל מְקֹמָהּ, וְיַחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עָלָיו אֵינוֹ שָׁב כְּאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד, אֶלָּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְהַיְּנוּ "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ" שֶׁיּוֹסִיף רַחֲמִים לְיִשְׂרָאֵל וִיתַקְּנֵם וִיקָרְבֵם יוֹתֵר

וְכָךְ הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ לֹא יִהְיֶה נוֹטֵר אֵיבָה מֵהַכַּעַס הַקּוֹדֵם אֶלָּא כְּשֶׁיִּרְאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מְבַקֵּשׁ אַהֲבָתוֹ יִהְיֶה לוֹ בְּמַדְרֵגַת רַחֲמִים וְאַהֲבָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִקֹּדֶם וְיֹאמַר הֲרֵי הוּא לִי כְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶּׁאֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד אֶצְלָם וִיקָרְבֵהוּ תַּכְלִית קֻרְבָה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁמְּקָרֵב אֹתָם שֶׁהֵם צַדִּיקִים גְּמוּרִים עִמּוֹ שֶׁלֹּא חָטְאוּ אֶצְלוֹ

הַח' – יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ

הִנֵּה אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם שֶׁאִם הִכְעִיסוֹ חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מִתְרַצֶּה עִמּוֹ מִתְרַצֶּה מְעַט לֹא כְּאַהֲבָה הַקּוֹדֶמֶת. אֲבָל אִם חָטָא אָדָם וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַעֲלָתוֹ יוֹתֵר גְּדוֹלָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַיְּנוּ (בְּרָכוֹת לד:) "בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִין לַעֲמוֹד". וְהַטַּעַם כִּדְפֵרְשׁוּ בְּפֶרֶק הַבּוֹנֶה (לְפָנֵינוּ הוּא במְנָחוֹת כט:) בְּעִנְיַן ה לָמָּה הִיא עֲשׂוּיָה כְּאַכְסַדְרָא שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ יֵצֵא, פֵּרוּשׁ הָעוֹלָם נִבְרָא בְּה' וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא הָעוֹלָם פָּתוּחַ לְצַד הָרַע וְהַחֵטְא לִרְוָחָה אֵין צַד שֶׁאֵין חֹמֶר וְיֵצֶר הָרַע וּפְגָם כְּמִין אַכְסַדְרָא, אֵינוֹ בַּעַל גְּדָרִים אֶלָּא פִּרְצָה גְּדוֹלָה פְּרוּצָה לְצַד הָרַע לְצַד מַטָּה כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לָצֵאת מֵעוֹלָמוֹ כַּמָּה פְּתָחִין לוֹ לֹא יִפְנֶה לְצַד שֶׁלֹּא יִמְצָא צַד חֵטְא וְעָוֹן לִכָּנֵס אֶל הַחִצוֹנִים, וְהִיא פְתוּחָה מִלְּמַעְלָה שֶׁאִם יָשֻׁב יְקַבְּלוּהוּ. וְהִקְשׁוּ וּלְהַדְּרוּהוּ בְּהַאי, לֹא מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא, רָצוּ בָּזֶה שֶׁהַשָּׁב בִּתְשׁוּבָה לֹא יַסְפִּיק לוֹ שֶׁיִּהְיֶה נִגְדָר בֶּעָוֹן כְּגֶדֶר הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי שֶׁהַצַּדִּיקִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ גָּדֵר מְעַט יַסְפִּיק אֲלֵיהֶם אָמְנָם הַחוֹטֵא שֶׁחָטָא וְשָׁב לֹא יַסְפִּיק לוֹ גָּדֵר מְעַט אֶלָּא צָרִיךְ לְהַגְדִּיר עַצְמוֹ כַּמָּה גְּדָרִים קָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֹתוֹ הַגָּדֵר הַמְעַט כְּבַר נִפְרָץ פַּעַם אַחַת אִם יִתְקָרֵב שָׁם בְּקַל יְפַתֵּהוּ יִצְרוֹ אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק הֶרְחֵק גָּדוֹל מְאֹד, וְלָזֶה לֹא יִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח הָאַכְסַדְרָה שֶׁהַפִּרְצָה שָׁם אֶלָּא יִתְעַלֶּה וְיִכָּנֵס דֶּרֶךְ פֶּתַח צַר וְיַעֲשֶׂה כַּמָּה צָרוֹת וְסִגּוּפִים לְעַצְמוֹ וְיִסְתֹּם הַפְּרָצוֹת וּמִטַּעַם זֶה בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים וְכוּ' מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הַצַּדִּיקִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עִם הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא נִצְטַעֲרוּ וְעָלוּ דֶּרֶךְ פֶּתַח הָעֶלְיוֹן וְסִגְּפוּ עַצְמָן וְנִבְדְּלוּ מִן הַחֵטְא יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַצַּדִּיקִים לְכָךְ עָלוּ וְעָמְדוּ בְּמַדְרֵגָה ה' הֵיכָל חֲמִישִׁי שֶׁבְּגַן עֵדֶן דְּהַיְנוּ גַּג הַהֵ"א וְצַדִּיקִים בְּפֶתַח הַהֵ"א בִּכְנִיסַת הָאַכְסַדְרָא וְלָזֶה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה דְּהַיְנוּ תָּשׁוּב ה' אֶל מְקֹמָהּ, וְיַחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ עָלָיו אֵינוֹ שָׁב כְּאַהֲבָה הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד, אֶלָּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר. וְהַיְּנוּ "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ" שֶׁיּוֹסִיף רַחֲמִים לְיִשְׂרָאֵל וִיתַקְּנֵם וִיקָרְבֵם יוֹתֵר

וְכָךְ הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ לֹא יִהְיֶה נוֹטֵר אֵיבָה מֵהַכַּעַס הַקּוֹדֵם אֶלָּא כְּשֶׁיִּרְאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מְבַקֵּשׁ אַהֲבָתוֹ יִהְיֶה לוֹ בְּמַדְרֵגַת רַחֲמִים וְאַהֲבָה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִקֹּדֶם וְיֹאמַר הֲרֵי הוּא לִי כְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶּׁאֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד אֶצְלָם וִיקָרְבֵהוּ תַּכְלִית קֻרְבָה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁמְּקָרֵב אֹתָם שֶׁהֵם צַדִּיקִים גְּמוּרִים עִמּוֹ שֶׁלֹּא חָטְאוּ אֶצְלוֹ

הט' – וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם

זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהֲרֵי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ מְסָרָם בְּיַד פַּרְעֹה וְשָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה לָמָּה יַעֲנִישׁ פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְכֵן הָמָן וְדוֹמֵיהֶם אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם בִּלְבַד לוֹמַר שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה אִם כֵּן לֹא יִהְיֶה לָהֶם עוֹד רָעָה אִם כֵּן יִסְתַּלֵּק הָמָן מֵעֲלֵיהֶם אוֹ פַרְעֹה אוֹ סַנְחֵרִיב זֶה לֹא יַסְפִּיק אֶלָּא יָשׁוּב עֲמַל הָמָן עַל רֹאשׁוֹ וְכֵן פַּרְעֹה וְכֵן סַנְחֵרִיב וְהַטַּעַם לְהַנְהָגָה זוֹ הִיא בְּסוֹד (וַיִּקְרָא טז, כב) : "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה" וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹת מַמָּשׁ, וְזֶה קָשֶׁה מְאֹד וְכִי יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ וְהַשָּׂעִיר נוֹשֵׂא. אֶלָּא הַמִּדָּה הִיא כָּךְ הָאָדָם מִתְוַדֶּה וְכַוָּנָתוֹ בַּוִּדּוּי לְקַבֵּל עָלָיו טָהֳרָה כְּעִנְיָן שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים נא, ד) : "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי" וְכֵן הוּא אֲמָרֵנוּ "מְרוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים" אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ יִסּוּרִים קַלִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה. וְזֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים רָעִים" וְכָךְ הוּא מְכַוֵּן בִּהְיוֹתוֹ אוֹמֵר "וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי" מַמָּשׁ הוּא מְקַבֵּל יִסּוּרִים בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְהִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁיִּסּוּרִים מְמָרְקִים אוֹ מִיתָה מְמָרֶקֶת. וְכָךְ הִיא הַמִּדָּה מִיַּד שֶׁזֶּה מִתְוַדֶּה בִּתְפִלָּתוֹ וּפֵרְשׁוּ בַּזֹּהַר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רסב:) שֶׁהוּא חֵלֶק סמא"ל כְּעֵין הַשָּׂעִיר, מַהוּ חֶלְקוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עָלָיו יִסּוּרִים וּמִיַּד מִזְדַּמֵּן שָׁם סמא"ל וְהוֹלֵךְ וְגוֹבֶה חוֹבוֹ וַהֲרֵי נוֹשֵׂא הַשָּׂעִיר הָעֲוֹנוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לִגְבּוֹת חוֹבוֹ וְיִשְׂרָאֵל מִתְטַהֲרִים וְהִנֵּה הַכֹּל יִתְגַּלְגֵּל עַל סמא"ל, וְהַטַּעַם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עַל עוֹלָמוֹ שֶׁכָּל מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵן יִתְבַּטֵּל, וְזֶה טַעַם "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ" (וַיִּקְרָא כ, טו) וְכֵן הָאֶבֶן שֶׁל מִצְוַת הַנִּסְקָלִין וְהַסַּיִף שֶׁל מִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין טְעוּנִין קְבוּרָה (סַנְהֶדְרִין מה:) לְבַטֵּל מְצִיאוּתָם וְכֹחָם אַחַר שֶׁיִּגְמֹר דִּינָם. וַהֲרֵי בָזֶה מַמָּשׁ סוֹד הַצֶּלֶם שֶׁל נְבוּכַדְנֶאצַּר נִמְסְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל "רֵישָׁא דִּי דַהֲבָא" (דָּנִיֵּאל ב, לב) נִכְנַע הַהוּא רֵישָׁא וְנִמְסְרוּ בְּיַד פָּרַס שֶׁהֵן "חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף" וְכֵן נִדְחוּ אֵלּוּ מִפְּנֵי אֵלּוּ עַד שֶׁיָּרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְ"רַגְלוֹהִי מִנְּהֵון דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהֵון דִּי חֲסַף" (שָׁם, לג) וּמַה יִהְיֶה תַּכְלִית הַטּוֹב בַּסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִידָם וְעוֹשֶׂה בָּהֶם דִּין כְּדִכְתִיב (דְּבָרִים לב, כג) : "חִצַּי אֲכַלֶּה בָם" חִצַּי כָּלִים וְיִשְׂרָאֵל אֵינָם כָּלִים "בֵּאדַיִן דָּקוּ כַּחֲדָא דַהֲבָא כַּסְפָּא וּנְחָשָׁא וְכוּ'" (שָׁם, לה) הִנֵּה בַּהַתְחָלָה כְּתִיב (שם, לד) "וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי" אֵין מִכָּל הַצֶּלֶם אֶלָּא רַגְלָיו שֶׁכְּבָר נִתְבַּטֵּל כֹּחָם וְעָבְרוּ רֹאשׁ וּדְרָעוֹהִי וּמְעוֹהִי וְעִם כָּל זֶה בַּסּוֹף דָּקוּ כַּחֲדָא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִיד סמא"ל וְהָרְשָׁעִים עוֹשֵׂי מַעֲשָׂיו וּפְעֻלּוֹתָיו וַיַּעֲשֶׂה בָהֶם הַדִּין. וְהַיְּנוּ "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם", יֵרָצֶה הִשְׁלִיךְ כֹּחַ הַדִּין לְהַפִּיל עַל יְדֵי אֵלּוּ שֶׁהֵם מְצוּלוֹת יָם "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיְגָרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" (יְשַׁעְיָה נז, כ) אֵלּוּ הֵם הָעוֹשִׂים דִּין בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיָּשׁוּב אַחַר כָּךְ כָּל גְּמוּלָם בְּרֹאשָׁם, וְהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁאַחַר שֶׁיִּשְׂרָאֵל קִבְּלוּ הַדִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַחֵם אֲפִלּוּ עַל מַה שֶׁקָּדַם וְתוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנָם וְלֹא דַּי אֶלָּא "אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה" (זְכַרְיָה א, טו)

גַּם בְּמִדָּה זוֹ צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע מְדֻכָּא בְּיִסּוּרִין אַל יִשְׂנָאֵהוּ שֶׁאַחַר שֶׁנִּקְלָה הֲרֵי הוּא כְּאָחִיךָ (מַכּוֹת כג.) וִיקָרֵב הַמְּרוּדִים וְהַנֶּעֱנָשִׁים וִירַחֵם עֲלֵיהֶם וְאַדְרַבָּה יַצִּילֵם מִיַּד אוֹיֵב וְאַל יֹאמַר עֲוֹנוֹ גָּרַם לוֹ אֶלָּא יְרַחֲמֵהוּ בְּמִדָּה זוֹ כִּדְפֵרַשְׁתִּי

הַי' – תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב

מִדָּה זוֹ הִיא, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל מַעֲלָה, אֹתָם הַבֵּינוֹנִיִּים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לְהִתְנַהֵג לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין וְהֵם נִקְרָאִים יַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מִתְנַהֲגִים אֶלָּא עִם הַנְהָגוֹת אֲמִתִּיּוֹת גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵשׁ לוֹ מִדַּת אֱמֶת שֶׁהוּא עַל צַד מְצִיאוּת הַמִּשְׁפָּט הַיֹּשֶׁר, וְאֵלּוּ הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם בְּיֹשֶׁר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמָּהֶם בֶּאֱמֶת מֵרֶחֶם עֲלֵיהֶם עַל צַד הַיֹּשֶׁר וְהַמִּשְׁפָּט

גַּם כֵּן הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עִם חֲבֵרוֹ עַל צַד הַיֹּשֶׁר וְהָאֱמֶת בְּלִי לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט חֲבֵרוֹ לְרַחֵם עָלָיו בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת הַבֵּינוֹנִיִּים בְּמִדַּת אֱמֶת לְתַקֵּן אֹתָם

הַי"א – חֶסֶד לְאַבְרָהָם

הֵם הַמִּתְנַהֲגִים בָּעוֹלָם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ גַּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֵינוֹ מַעֲמִיד עִמָּהֶם הַדִּין עַל תּוֹקְפוֹ אַף לֹא כְּדֶרֶךְ הַיֹּשֶׁר אֶלָּא נִכְנַס עִמָּהֶם לִפְנִים מִן הַיֹּשֶׁר כְּמוֹ שֶׁהֵם מִתְנַהֲגִים, וְהַיְּנוּ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְנַהֵג בְּמִדַּת חֶסֶד עִם אֹתָם שֶׁהֵם כְּמוֹ אַבְרָהָם בְּהִתְנַהֲגוּת

גַּם הָאָדָם עִם הֱיוֹת שֶׁעִם כָּל אָדָם יִהְיֶה מִתְנַהֵג בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר וּבְמִשְׁפָּט, עִם הַטּוֹבִים וְהַחֲסִידִים תִּהְיֶה הַנְהָגָתוֹ לְפָנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְאִם לִשְׁאָר הָאָדָם הָיָה סַבְלָן קְצָת לְאֵלּוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וִירַחֵם עֲלֵיהֶם לִכָּנֵס עִמָּהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בָּהּ עִם שְׁאָר הָאָדָם וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ אֵלּוּ חֲשׁוּבִים לְפָנָיו מְאֹד מְאֹד וַחֲבִיבִים לוֹ וְהֵם יִהְיוּ מֵאַנְשֵׁי חֶבְרָתוֹ

הי"ב – אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ

יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עַל כֻּלָּם וּפֵרְשׁוּ בַּגְּמָרָא (בְּרָכוֹת ז.) "וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן" (שְׁמוֹת לג, יט) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹצָר זֶה לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים יֵשׁ אוֹצַר חִנּוּנִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹנֵן וְנוֹתֵן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי יֵשׁ לָהֶם זְכוּת אָבוֹת, אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לָאָבוֹת אִם כֵּן עִם הֱיוֹת שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים יִזְכּוּ בִּשְׁבִיל שֶׁהֵם מִזֶּרַע הָאָבוֹת שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָהֶם לְפִיכָךְ אַנְהִילֵם וְאַנְהִיגֵם עַד שֶׁיְּתֻקְּנוּ

וְכָךְ יִהְיֶה הָאָדָם אַף אִם יִפְגַּע בָּרְשָׁעִים אַל יִתְאַכְזֵר כְּנֶגְדָּם אוֹ יְחָרְפֵם וְכַיּוֹצֵא, אֶלָּא יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיֹאמַר סוֹף סוֹף הֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אִם הֵם אֵינָם כְּשֵׁרִים, אֲבוֹתֵיהֶם כְּשֵׁרִים וַהֲגוּנִים, וְהַמְּבַזֶּה הַבָּנִים מְבַזֶּה הָאָבוֹת, אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּתְבַּזּוּ אֲבוֹתֵיהֶם עַל יָדִי, וּמְכַסֶּה עֶלְבּוֹנָם וּמְתַקְּנָם כְּפִי כֹחוֹ

הַי"ג – מִימֵי קֶדֶם

הֲרֵי מִדָּה שֶׁיֵּשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁתַּמָּה זְכוּת וְכַיּוֹצֵא מַה יַעֲשֶׂה וַהֲרֵי הֵם מִצַּד עַצְמָם אֵינָם הֲגוּנִים, כְּתִיב (יִרְמִיָה ב, ב) : "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ" מַמָּשׁ זוֹכֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְמֵי קַדְמוֹנִים, אַהֲבָה שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם וּמְרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל וּבָזֶה יַזְכִּיר לָהֶם כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁעָשׂוּ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלְדוּ וְכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְהִיג בָּהֶם עוֹלָמוֹ וּמִכֻּלָּם עוֹשֶׂה סְגֻלָּה לְרַחֵם בִּשְׁבִילָם, וַהֲרֵי זוֹ הַמִּדָּה כּוֹלֶלֶת כָּל הַמִּדּוֹת כֻּלָּם כִּדְפֵרְשׁוּ בָּאִדְרָא (זֹהַר נָשֹׂא קלד:)

כָּךְ הָאָדָם יְתַקֵּן הַנְהָגָתוֹ עִם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא יִמְצָא טַעֲנָה מֵאֵלּוּ הַנִּזְכָּרוֹת יֹאמַר כְּבָר הָיוּ שָׁעָה קֹדֶם שֶׁלֹּא חָטְאוּ וַהֲרֵי אֹתָהּ שָׁעָה אוֹ בְּיָמִים קַדְמוֹנִים הָיוּ כְּשֵׁרִים וְיִזְכֹּר לָהֶם הַטּוֹבָה שֶׁעָשׂוּ בְּקַטְנוּתָם וְיִזְכֹּר לָהֶם אַהֲבַת גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם וּבָזֶה לֹא יִמָּצֵא אָדָם שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהֵטִיבוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל עַל שְׁלוֹמוֹ וּלְרַחֵם עָלָיו

עַד כַּאן הִגִּיעַ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁבָּהֶן יִהְיֶה הָאָדָם דּוֹמֶה אֶל קוֹנוֹ שֶׁהֵן מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת וּסְגֻלָּתָן כְּמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְנַהֵג לְמַטָּה כָּךְ יִּזְכֶּה לִפְתֹּחַ לוֹ מִדָּה עֶלְיוֹנָה מִלְמַעְלָה מַמָּשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיִּתְנַהֵג כָּךְ מַשְׁפִּיעַ מִלְמַעְלָה וְגוֹרֵם שֶׁאוֹתָהּ הַמִּדָּה תָּאִיר בָּעוֹלָם. וּלְכָךְ אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֵי הַשֵּׂכֶל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת אֵלּוּ וְהַפָּסוּק לֹא יָסוּף מִפִּיו כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְמַזְכֶּרֶת כַּאֲשֶׁר יָבֹא לוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדָּה אַחַת מֵהֶן יִזְכֹּר וְיֹאמַר הֲרֵי דָּבָר זֶה תָּלוּי בְּמִדָּה פְּלוֹנִית אֵינִי רוֹצֶה לָזוּז מִמֶּנָּה שֶׁלֹּא תִתְעַלֵּם וְתִסְתַּלֵּק הַמִּדָּה הַהִיא מִן הָעוֹלָם



השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימינו כקדם – קין -דוד - מנשה