פֶרק ראׁשֹון
הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת
שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י”ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים
(מיכה ז, יח)
מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ – נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ – וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע -לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ – לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ – כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא – יָשׁ֣וּב יְרַחֲמֵ֔נוּ – יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺנֹתֵ֑ינוּ – וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כׇּל־חַטֹּאותָֽם – תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב – חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם – אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ – מִ֥ימֵי קֶֽדֶם
אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י”ג מִדּוֹת אֵלּוּ וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י”ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ
הָא' - מִי אֵל כָּמוֹךָ
מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל
וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו (חס ושלום) שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ
הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה
הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל
האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות
דמות אדם לעולם אינה יכולה להיות דומה לבוראה אלא אם יעמוד ב י״ג 13 מידות שלוש עשרה בגימטריה הם ״אחד״ שהן פעולות הכתר (י״ג הנהגות) של הבורא יש רק ביחידי סגולה את הכוח להדמות לבורא
האדם ביסודו נחשב במדרגת יחידה וזה ניתן אך ורק לעם היהודי להיות לאחד משם בא העניין לאחדות ישראל. אנחנו צריכים להדמות למהות העליונה ביותר שאין לה גוף ואין לה צורה והיא הינה צלם אלוקים. המחשבה של ה׳ על פיה הוא יצר את הבריאה ותכנן את הבריאה כרצונו
צלם צורה – הינה צורתו של בורא את העולם על פי מבנה עשר הספירות דמות – התכונות האלוקיות המידות שהן מהות הבורא ותכלית הבריאה בכללותה
אומר הרמ״ק שהאדם נקרא מלשון אדמה. כי מעפר באנו ולעפר נשוב ומלשון אדמה לעליון שבכדי להיות דומה לעליון ראוי לו לאדם לדעת את פעולות מדרגת הכתר שהן י״ג מידות של רחמים
בגופו הפיזי של האדם נמצאים רמזים לבריאה כמו בצורתו כדוגמא: לעשר אצבעות ידיים ורגלים עשר הספירות בהם הגוף מחולק על פי הזוהר הקדוש בן כל ספירה מיצגת חלקים בגוף האדם – עשרת הדיברות – עשרה למניין – עשר מכות – עשר מאמרות לבריאת העולם וכו׳
בכוחם של עשרה יהודים לשרוף מלאך חבלה רק היותם יחד גם במצב של ביטול תורה. לכך דואגים לעשרה יהודים במניין הקב״ה אינו יכול לעמוד מול עם ישראל שהם כאחד כמקרה שעם ישראל חצו את ים סוף ועשו עבודה זרה הם האמינו ועבדו את עגל הזהב וגם לקחו מהמן שנתן להם הבורא ונתנו לעגל. ה׳ ראה את העבודה הזרה וסבל
כל זה עוד בזמן שה׳ נותן למשה את הלוחות הברית ובו בזמן ה׳ ממשיך וסובל את העלבון המטרה שלנו בי״ג המידות להשלים את התכונות שהם המהות האלוקית ועל כך המידה הראשונה
מי אל כמוך נאמר מלך נעלב
לה׳ יכולת לספוג ולסבול את העברות והעלבונות שלנו. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו ה׳ יתברך יודע הכל. בכל רגע חי האדם ומתקיים מהשפע האלוקי גם אם אדם יחטא הבורא יתן לו שפע והוא לא מונע ממנו כלום וממשיך להרעיף עליו שפע ללא הפסקה. למרות שיש לו יכולות להמית אותו באלפית שניה והבורא עושה להפך, הוא רק עושה עם האדם חסדים אין סופיים עד אשר יחזור בתשובה
ה׳ סלחן ורחמן במידה אין סופית כפי שעשה לירבעם בן נבט שהיה מלך ושלט על ישראל ולא רצה שעם ישראל יקריב קורבנות בבית המקדש כי הוא פחד שיעזבו אותו ואת מלכותו
לכן הוא בנה מקומות וזבחים ששם עם ישראל יקריבו קורבנות למרות שזה היה איסור
ככתוב: ה׳ שלח את איש האלוקים שהיה הנביא עידו
״אמר הנביא מזבח מזבח אחד על זה שבבית אל ואחד על זה שבבית דן״
הנביא עידו ביקש מירבעם שפסיק את הפעולה אחרת יישרף במזבח. ירבעם שלח את ידו וביקש שיתפסו את הנביא עידו כי הוא לא אהב את דעתו. מיד אלוקים יבש את ידיו ורגליו של ירבעם שאינו יכל להשיבם אליו חזרה. המזבח נקרע ונשבר. אז ביקש ירבעם מחילה מבורא עולם וה׳ סלח לו והשיב לו את ידיו ורגליו עוד בזמן החטא לכן נקרא מלך עלוב סובל עלבון דבר שלא יכילהו רעיון כך נאמר ע״י מלאכי השרת ה׳ סובל מלשון סובלנות ה׳ סבל – סוחב על גבו את העוונות של עם ישראל עד אשר נתקן. כך אין לאסוף טובה שעשינו מאף אדם וזו המידה הראשונה של הבורא מידת הסובלנות כי לעולם אין לדעת מהיכן תבוא הישועה. שאדם אמור לקבל שפע מהשמים מקבל באותו הזמן גזרות ואם האדם יעמוד בכעס יקבל הכל בשפע אך אם ייפול במידת בכעס ייגזל ממנו אושרו
הנהגה מעשית
לעולם יהיה אדם סובלן לצד חברו גם אם צריך לסבול עלבון ואפילו שעשה הרבה טובות לחבר לא יבקש את טובתו חזרה כדרך שבורא עולם מתנהג איתנו ויהיה סובלן עד אשר חברו יתקן
ואין אדם יטיל אימה יתרה בתוך בביתו האישה והילדים והמשפחה יתנו כבוד ראוי ולא מתוך אימה אלא מאהבה שלמה. לעולם דברינו יהיו בנחת וברוגע
השקט הוא סוד גדול למרות שהאדם שומע בזיונות ואחד האינסטינקטים הנורמטיביים הוא להגיב, אדם שומע בזיונו וידום החזק צריך לסבול עלבון עד כדי אדם שפגע בו יהיה הוא הראשון לפתור את הבעיה ויהיה הראשון שמשמח אותו
זו מידתו של בורא עולם. אדם שאוחז באמונה יכול להתגבר על כל כעס ואדם שהוא כועס נמדד בפגם באמונה בכל דרגה או מעמד שיהיה האדם יישאר בסובלנות כפי שבורא עולם סובל את חטאינו לעולם
הכעסן קוצר רק חרטות – מַעֲנֶה רַּךְ, יָשִׁיב חֵמָה – דיבור, תשובה, תגובה רכה, שקטה, נעימה, מרככת את תגובת השומע, מרגיעה, מצמצמת את הכעס
כל הכועס נאמר שכל מיני גהינום שולטים בו
מעולם אדם לא יתחרט על דבר שלא נאמר מפיו בכעס
לזכור תמיד את לבושי הנשמה הם: מחשבה – הרהור – דיבור – מעשה